אלי הראל מהנדסים
אלי הראל מהנדסים
אלי הראל מהנדסים

רשימת מאמרים

ריצוף. מהו רוחב הפוגה ועומקה?

צפיות: 2394

בטור הקודם הזכרנו שתקן ישראלי לריצוף 1555 חלק 3 מתייחס לפוגות וקובע כי רוחב הפוגות המינימאלי באריחי קרמיקה (ובכלל זה גם גרניט פורצלן), יהיה 3 מ"מ. הסברנו את חשיבות העניין.
מה לגבי עומק הפוגה? עד לאיזה עומק נדרש להכניס את הרוֹבָּה, היא חומר המילוי שבין האריחים?


עומק הפוגה:
ראשית, נציין, כי אם אתם לא שומרים על מרווח של 3 מ"מ בין האריחים אלא על מרווח נמוך מזה, קשה להכניס את הרובה בין האריחים, ונוצר מצב שהרובה תהיה מעל פני השטח. במשך הזמן, הרובה עלולה לצאת.


מה נדרש בתקן?
תקן ישראלי 1555 חלק 3 (שם, סעיף 4.6.3) קובע ש: "הרוחב הנדרש של המישקים הרגילים יישמר לכל עומקם עד לתחתית האריח". לצורך העניין, אם עובי האריח הוא 8 מ"מ, כך יהיה גם עומק המישק.
מה לגבי ריצוף באבן טבעית (שַיִש)? האם במקרה שלריצוף באבן טבעית צריך להשאיר מישקים או שניתן להצמיד אותן? ועד לאיזה עומק?
אני שומע הרבה פעמים את התשובה: "הרצף יצמיד את האבנים זו לזו, אחר כך ינסר את האריחים לאורך הפוגות וימלא את המרווח בדבק שיש".


אכן, הרצפים נוהגים כך, אבל האם זה עלול להיות בעייתי?


עובי אבנים לריצוף הוא כ-20 מ"מ. הרצף מצמיד אותן זו לזו. עובי הניסור, יהיה לעומק של מספר מילימטרים בודדים. כלומר נותרה לנו מהאבן לפחות מחצית מהעובי שלא נוסרה, והאבנים יגעו זו בזו בפני שטח אלו. במקרה של לחצים גדולים מאוד מצד המבנה, אין לאבנים מקום להתכווצות ובמיוחד אם האבן בעלת חוזק גבוה. אם המבנה והאריחים יוכלו לספוג את המאמצים – ניחא. אולם אם לא, אנחנו עלולים לקבל מצב דומה למפורט בטור הקודם.


מה אומר התקן הישראלי בעניין עומק המישק באבן טבעית?

תקן ישראלי 5566 חלק 2 "מערכת רצפה מאבן טבעית: ריצוף", העוסק בריצוף באבן טבעית, מתייחס לנקודה זו בסעיף 4.6 "מישקים רגילים":
סעיף 4.6.1: "רוחב המישקים הרגילים בין הלוחות או האריחים יהיה 3 מ"מ לפחות, אך אם מידת הלוח או האריח גדולה מ-600 מ"מ, רוחב המישק יהיה 4 מ"מ לפחות".
סעיף 4.6.2: "רוחב המישק מתקבל על ידי שימוש במרחקים (ספייסרים), או על ידי חיתוך לכל עומק הלוח או האריח".
סעיף 4.6.3: "הרוחב הנדרש של המישקים הרגילים יישמר לכל עומקם עד לתחתית הלוח או האריח".


רואים מכאן, שהתקן הישראלי לריצוף באריחי אבן טבעית קובע, שיש לשמור מרווח בין האריחים. שנית, התקן קובע שהמרווח יהיה ברוחב של 3 מ"מ לפחות ובאריחים גדולים אף יותר. שלישית, הנושא החשוב לעניינו: שהמרווח בין האריחים יישאר לכל עומק האריח. מכאן, שניסור של מספר מלימטרים אינו מספק את התוצאה הנדרשת.
המסקנה: כדאי לדרוש שבעת ריצוף אבן, ייעשה שימוש במַרְחָקִים (שומרי מרחק, ספייסרים), כדי למנוע בעייה שניתן לצפותה מראש, או לחילופין, שהניסור יהיה לכל עומק האריח.


מילוי ברוֹבָּה:
נקודה שחשובה לתשומת לבכם בעת ביצוע עבודות הריצוף:
לפעמים ניכנס לבית ונראה שיש לרובה צבע אחד אבל עם מספר גוונים: לעיתים היא כהה יותר במקום אחד ולעיתים בהירה יותר במקום אחר, למרות שנעשה שימוש באותו חומר ובאותו זמן ביצוע. למה קיים הבדל בגוונים?


פשוט: עומק המילוי של הרובה אינו אחיד. במקום אחד הוא בעובי של 1 מ"מ במקום אחר, הוא בעובי של 8 מ"מ. השינוי בעובי של הרובה משפיע על הגוון.


איך יתכן שדבר כזה קורה, ואיך מונעים אותו?


בזמן הריצוף, הפוגות מתמלאות במלט–צמנט. אם אומרים לכם: "נשאיר את הניקיון של הפוגות לפעם אחרת", הפעם "האחרת הזו" תגיע אבל מאוחר מידי. אם לא מנקים את הפוגה משאריות המלט-צמנט מיד בעת הביצוע, החומר מתקשה וקשה מאוד להסיר אותו.


על פי התקן, מילוי הפוגות ברובָּה אמור להיעשות עשרה ימים לאחר הריצוף. במשך הזמן הזה המלט-צמנט מתקשה מאוד. לשטח מגיע פועל שתפקידו לנקות את החריצים ולמלא אותם ברובה, אבל ספק אם יצליח. הוא ינסה להסיר את המלט שדבק בחריצים בכל מיני שיטות: באמצעות חומצות (שתוקפות את המלט-צמנט אבל גם עלולות להזיק לריצוף או למלט-צמנט שמדביק את האריחים) ובכל מיני פטנטים אחרים לבלתי הועיל.


לעומת זאת, אם בשעות הראשונות לאחר הביצוע, כשהמלט עדיין יחסית רך מאוד ייעשה הניקיון, ניתן בקלות ובמהירות לנקות את החריצים.
לכן כדאי לדרוש מראש, לנקות את הפוגות פעמיים ביום לפחות משיירי מלט-צמנט, כשחומר עדיין טרי. גם אם החריצים יתמלאו בלכלוך נוסף במהלך העבודה, אין מדובר במלט אלא בלכלוך שלרוב ניתן יהיה להסרה, בקלות רבה יותר, ובוודאי יותר בקלות מאשר מלט-צמנט שהתקשה כבר במשך 10 ימים. תודה למפקח ירמיהו מרום על הערה זו.

 

בהצלחה
סוף מעשה בתכנון תחילה

 

x
הרשמה לניוזלטר

לקבלת מאמרים שבועיים בנושא תכנון הבנייה, מלאו הפרטים והמאמר וחומר נוסף בנושא בנייה יגיעו ישירות לאי-מייל שלכם.
*ניתן לצאת מהרשימה בכל עת